חייב יכול להגיש הצעה להסדר חוב בכל שלב של הליך חדלות הפירעון – כך הדגיש לאחרונה השופט דוד מינץ מבית המשפט העליון. בכך הוא שינה מהחלטות קודמיו בשלום ובמחוזי, לפיהן אין לאשר הסדר אליו הגיעו חייבים מסוימים עם נושיהם לאחר מתן צו לשיקום כלכלי.

בני זוג לשעבר, קיבלו צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון. כשנה וחצי לאחר מכן נקבעה להם תכנית שיקום כלכלי שלפיה במהלך תקופה של 42 חודשים הם ישלמו לקופת הנשייה סכום מסוים, ובנוסף ימומשו נכסים לא מוגנים שבבעלותם.

כשנתיים נוספות חלפו ובני הזוג, שבינתיים נפרדו וחתמו על הסכם גירושין, הגישו לבית משפט השלום בתל אביב בקשה לאישור תכנית פירעון חלופית שנטען כי זכתה להסכמתם של הנאמנת ו-97% מכלל נושיהם. על פי ההצעה, 320 אלף שקלים שהתקבלו מאבי החייב ישולמו לקופת הנשייה ובכך יסתיים הליך חדלות הפירעון.

בית משפט השלום דחה את הבקשה בנימוק ש"מקום בו מוגשת בקשה לאישור הסדר חוב לאחר שניתן צו לשיקום כלכלי, אין די בהסכמת הנושים כדי להביא לקבלת ההסדר". החייבים ערערו למחוזי אלא שגם שם נתקלו בסירוב, בנימוק שהחוק אינו מאפשר לחייב להגיש הצעה להסדר נושים אחרי שאושרה לו תכנית פירעון והוא קיבל צו שיקום.

החייבים לא אמרו נואש והגישו את הערעור לעליון. לטענתם מסקנת המחוזי לפיה אי אפשר להגיע להסדר חוב אחרי שניתן צו שיקום כלכלי, אינה עולה בקנה אחד עם לשון חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, ועם דברי ההסבר לחוק. לטענת החייבים ההצעה להסדר מטעמם זכתה להסכמת הנאמנת, ובמידה שהיא לא תאושר על ידי בית המשפט הדבר יוביל לפגיעה בנושים.

ברקע הדיון ניצבה הוראת סעיף 185(א) לחוק, לפיה "אין במתן צו לפתיחת הליכים לגבי יחיד כדי לגרוע מאפשרות היחיד להגיש הצעה להסדר חוב". לדברי השופט מינץ, הלכה למעשה הסעיף אינו מגביל חייבים מלהגיע להסדר חוב גם בשלבים המאוחרים לצו פתיחת הליכים, כמו צו שיקום כלכלי.