במקרה של חברה שנהגה ללוות כספים מלקוחותיה ולהחזיר להם את ההלוואה, בריבית, באמצעות צ'קים דחויים. לחילופין, לקוחות שביטלו עסקה עם החברה וביקשו את כספם בחזרה, קיבלו ממנה שיקים בפריסה ולא תשלום אחד במזומן.
למעשה, תרגיל זה נבע משום שהחברה נקלעה לקשיים תזרימיים. כאשר התקרב מועד פירעון הצ'קים, אנשיה נהגו לבטל את הצ'קים (הוראת ביטול), ובכמויות גדולות. הדבר נעשה כדי למנוע מצב שבו הצ'קים של החברה יחזרו בעילה של "היעדר כיסוי מספיק". במקרים כאלה עלולה להפוך החברה לבעלת חשבון מוגבל על פי תקנות בנק ישראל – המחייבות את הבנקים להגביל חשבונות שבהם חוזרים צ'קים בכמות גדולה לאורך תקופה בשל חריגה ממסגרת והיעדר כיסוי מספיק.
בחברה היו קוראים ללקוחות לפגישה, במהלכה היו נותנים להם צ'קים חלופיים, דחויים , כשבדרך כלל הראשון בהם היה נפדה, אך כאשר הגיע מועד האחרים, כל הסדרה החדשה הייתה מבוטלת – וחוזר. לבסוף, החברה נכנסה להליך פירוק, והלקוחות מצאו את עצמם עם חובות כלפיהם של מאות אלפי שקלים – וללא כל בטוחה.
בהתאם לדוגמה שלעיל, מדובר בסכומי כסף גדולים ובמספר רב של צ'קים שניתנה עבורם הוראת ביטול. האם לא קמה לבנק אחריות כלפי אותם לקוחות שנעקצו? הלקוחות הרי לא היו יכולים לדעת על הקשיים התזרימיים של החברה. היחידים שיכלו לדעת על כך היו אנשי החברה עצמה והבנק. האם על הבנק – שהיה ער לביטול המאסיבי של הצ'קים בחשבונות החברה – לא הייתה מוטלת החובה להזהיר את הלקוחות?
כאשר נציגי הבנק מבחינים כי החברה עלולה להיכנס לחדלות פירעון, שאיפת נציגי הבנק היא כי יישארו בקופת החברה סכומים גדולים, על מנת שהחוב כלפי הבנק יקטן והחזר החוב של החברה יגדל. לפיכך, האינטרס הברור של הבנק היה להשאיר את כספי הלקוחות המרומים בחשבונות החברה, ולא לקטוע את תרגיל "העוקץ".
במקרה שכזה קמה עילה תביעה לאדם שקיבל צ'קים מחברת "עוקץ" כלפי הבנק. דרכי ההוכחה קשים שכן הבנק יערים קשיים על קבלת מלוא המסמכים.