פירוק חברה

הדין הישראלי מכיר בארבע עילות, שבהתקיים אחת מהן, רשאי בית המשפט לפרק חברה חדלת פירעון: "החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית המשפט"; "החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה"; "חדלות פירעון" ו"חברה בפירוק מן הצדק והיושר".

בפועל, שתי העילות האחרונות הן החשובות ביותר, ובמיוחד העילה של חברות בפירוק.

כאשר מוגשת בקשה לפירוק, בית המשפט ידון בבקשה ויראה האם מתקיימת אחת מארבע העילות והאם מוצדק לתת צו לפירוק החברה.

כבר בשלב שאחרי בקשת הפירוק, ועוד לפני מתן צו פירוק, בית המשפט עשוי למנות מפרק זמני כדי לשמור על נכסי החברה. השלב הבא הוא מתן צו הפירוק. מאותו רגע, מתבצע עיכוב הליכים כנגד כל נושי החברה .

גם פעולות של הוצאת נכסים מתוך החברה בטלות, בשלב זה נעשית פניה לנאמן והוא מבצע הערכה בדבר מצבה הכלכלי העדכני של החברה, הסיבות לכשלונה והשאלה האם בוצעה תרמית בנוגע לחברה, המצדיקה חקירה בעלי החברה ומנהליה . המלצותיו מעביר כונס הנכסים הרשמי לבית המשפט אשר ברוב המקרים פועל על פיהן (פשיטת רגל).

הכונס הרשמי פועל גם לכינוס אסיפות של נושים ושל בעלי מניות על מנת שאלו יציעו מועמד לתפקיד המפרק הקבוע.

פירוק חברה מרצון של חברות

חברה רשאית להתפרק מרצונה או פירוק חברה מרצון על ידי העובדים, במקרה שהחברה היא בעלת כושר פרעון (יכולה לשלם את כל חובותיה תוך שנה מתחילת הפירוק), הדין מכיר בזכותם של בעלי החברה (בעלי המניות) ליזום את הפירוק ולנהלו כראות עיניהם (עורך דין שיקום כלכלי).

במקרה כזה, לרוב, סיבת הפירוק תהיה רצונם של בעלי המניות להוציא מהחברה את ולהשקיעו בדרכים אחרות.

כדי להתחיל בהליך פירוק חברה מרצון נדרשת החלטה של האסיפה הכללית.

בכוחה של אספת הנושים למנות את המפרק ואת ועדת הביקורת ולהחליפם.

זאת, מכיוון שפירוק מרצון ללא הצהרת כושר פירעון דומה, מבחינת מטרותיו וזהות הזכאים לנכסי החברה (שהם הנושים), לפירוק בידי בית המשפט מחמת חדלות פירעון.

בעת הליך פירוק חברה מרצון תיתכן מעורבות של בית המשפט, אם כי היא עדיין נמוכה בהרבה מאשר בהליך של פירוק חברה על ידי בית משפט.

המפרק עצמו, בעלי מניות ונושים רשאים לפנות לבית המשפט "בבקשה שיחליט בכל שאלה הנובעת מן הפירוק".

סדר חלוקת הנכסים בפירוק מרצון זהה לזה שבפירוק בידי בית המשפט. בכל פירוק חלים עקרון העדיפות ועקרון השוויון.

תפקידי, סמכויות וחובות המפרק בפירוק מרצון דומים לאלו של מפרק בפירוק בידי בית המשפט.

סיומו של פירוק חברה מרצון – "משפורקו עסקי החברה כליל" – הוא באסיפה סופית של החברה, בה מציג המפרק דו"ח מסכם על הפירוק.

לאחר מכן, שולח המפרק את הדו"ח לרשם החברות. שלושה חודשים לאחר שנרשם גמר הפירוק אצל רשם החברות, רואים את החברה כמחוסלת.

השלב שלאחר מכן הוא מינוי המפרק הקבוע, ההחלטה בדבר זהות המפרק מתקבלת על ידי בית המשפט.

בנוסף, בית המשפט רשאי למנות ועדת ביקורת, שתפקידה לפקח על המפרק וכן לסייע לו בעבודתו.

כל עוד חברה נמצאת בפירוק, יש לציין את דבר ההליך לצד שמה: "… בע"מ (בפירוק)".

לאורך כל הליך הפירוק רשאים המפרק, הכונס הרשמי, נושים וגורמים מעוניינים אחרים לפנות לבית המשפט בבקשות שונות, כגון בקשה למתן הוראות (מצד המפרק), ערעור על החלטת המפרק (מצד נושים) או פניה מצד נושה או בדרישה שבית המשפט יפעיל את כוחו לפקח על המפרק בכל עניין שבו הוא מפעיל את סמכותו.

כאשר המפרק סבור, כי חוב של גורם מסוים לטובת החברה אינו שנוי במחלוקת, או שיש לו תביעה או טענה אחרת כלפי צד שלישי, הוא יכול לבקש צו מבית המשפט, על דרך של בקשה למתן הוראות, שיכפה על אותו גורם לקיים את החיוב לחברה.

בקשה לפירוק חברה למתן הוראות יש תחולה רחבה למדי, והיא מאפשרת התמודדות עם מגוון סכסוכים, באופן המזכיר מעין ניהול תיק אזרחי בתוך תיק הפירוק הראשי.

בגמר תהליך זה, לאחר שהמפרק סבור כי מימש את כל נכסי החברה שיכל לאתר וסילק את החובות לנושים במידת האפשר, יגיע הפירוק לקצו.

בית המשפט, לאחר שראה שפורקו עסקי החברה כליל, יתן צו (שישלח גם אל רשם החברות) המורה על חיסול החברה, ובכך יסתיים קיומה.

לאחר שחברה חוסלה, אין עוד אפשרות לתבוע אותה. עם זאת, ניתן לבצע הליך של החייאת חברה ("ביטולו של חיסול").

ניתן לפתוח בו על ידי פניה לבית המשפט, מאת המפרק או אדם אחר המעוניין בכך. תוצאתו היא שהחברה חוזרת להיות רשומה כך ש"ניתן לנקוט כל הליך שאפשר היה לנקטו אילולא חוסלה החברה", ביטול חיסול יבוצע, בדרך כלל, כאשר מתגלה נושה חדש (לדוגמה, נושה) שלא היה ידוע בזמן הפירוק.

גם אם לחברה לא נותרו כלל נכסים (המצב הרגיל בגמר פירוק), ניתן להחיותה ולו כדי לבצע כלפי בעלי מניותיה.

הליך החייאת חברה ניתן לביצוע עד שנתיים מיום החיסול.

חלוקת הנכסים בעת פירוק חברות

השאלה המרכזית והקשה ביותר בדיני הפירוק היא: כיצד ראוי לחלק את נכסי החברה בין נושיה?

מראש ידוע, כי נכסי החברה אינם מספיקים כדי לשלם לכל נושה את סכום החוב המקורי שלו.
לכן, כלל הנושים או אחוז ניכר מתוכם יצטרכו לאבד חלק כלשהו מהחוב שלהם, אותו ציפו לקבל מהחברה לפני שהפכה חדלות פירעון (שיקום כלכלי).

השאלה, האם נושה מסוים יזכה להחזר חובו, חלק ממנו או שמא יאבד את כולו, תלויה בסדר העדיפות של אותו נושה בפירוק.

עקרון העדיפות (המכונה לעתים "כלל העדיפות המוחלטת") קובע כי קיימות דרגות שונות של נושים; נכסי החברה יחולקו תחילה לנושים בדרגה הגבוהה ביותר, ולאחר שנפרע חובם של אלו, יעבור המפרק לדרגה הבאה ויחלק להם את חובותיהם, וכן הלאה. אם קופת הפירוק מתרוקנת בשלב כלשהו לפני שמגיעים לאחת הדרגות, הנושים באותה דרגה ומטה לא יקבלו דבר.

סדר העדיפות נקבע בדין, כדלהלן:

בעלי זכות קניינית קבועה:

"שעבוד ראשון" על נכס – שעבוד הנקבע בחוק, וגובר על כל שעבוד אחר הרובץ על אותו נכס.
לרוב מדובר בשעבוד לטובת רשויות המס, בגין מס המגיע על מקרקעין, ורובץ על מקרקעין אלו.

חובות מובטחים בשעבוד קבוע – נושים, אשר בנוסף לזכות החוזית שיצרו מול החברה להחזר חובם, גם רכשו זכות קניינית מסוג בנכס של החברה.
משהחברה לא החזירה להם את חובם (שהרי היא חדלת פרעון), ובהתאם לקבוע בהסכם היוצר את השעבוד (כאשר הסכם זה יכול להיות, בנקאית הכוללת הסכם וכדומה),

הם רשאים להיפרע מן הנכס המשועבד – לרבות מינוי לתפיסת הנכס ומכירתו.
כתוצאה מכך, כמובן, יוצא הנכס ממסת הנכסים של החברה הניתנים לחלוקה בפירוק.
שעבוד קבוע דורש רישום אצל רשם החברות; אם השעבוד לא נרשם, הרי שאין לו תוקף כלפי המפרק ושאר הנושים של החברה.
במקרה כזה, מי שדימה להיות בעל שעבוד הופך לנושה לא-מובטח, הנותר עם זכות חוזית רגילה מול החברה.

שעבודים מיוחדים – סוגים מסוימים של זיקות לנכס, המקנים לנושה זכות קניינית או מעין-קניינית.

הוצאות פירוק חברה – ההוצאות הכרוכות בעצם קיומם של הליכי הפירוק, אלו כוללות את עלות מימושם של נכסי החברה, הוצאות לטובת כונס הנכסים הרשמי, הוצאות משפט ושכר המפרק.
ההצדקה למיקומן הגבוה של הוצאות הפירוק בסדר העדיפות היא, שלולא פעולת בית המשפט, הכונס הרשמי והמפרק, ממילא לא היו מקבלים הנושים בדרגות הנמוכות יותר אף חלק מהחובות המגיעים להם.

לכן, ראוי להטיל עליהם את מימון הליך הפירוק (עורך דין פשיטת רגל).